הערכות

הנה ההערכות (ה"מילוליות") של הפרויקטים שהעברתי למחלקה, בצרוף שני תצלומים קטנים לכל פרויקט. אשמח אם מישהו יעביר לי את שם המשפחה של ראג'. כדאי לתרגם ולהעביר אליו גם כן.

מבנה 1. פעילויות כלליות (אלון איצקין, תמר אלון, איתי בכור, ענבל הלצר)

מבנה חכם ואלגנטי שעושה שימוש מעניין ונכון במגבלות וביתרונות של המגרש, מצד אחד הצורך ליצור הפרדה בין הכיתה ובין אזור החניה, המטבח ושטיפת הכלים של קמפוס ה- CEE ומצד שני האפשרויות המגוונות של פתיחה אל הנוף והשכנים.

המבנה הוא תיבה מלבנית המורכבת משני משטחים כבדים שנבנו מאבנים רנדומליות בצורת האות L שאותם משלימים אלמנטים בבנייה קלה: קונסטרוקציה מצינורות מים שצופו בחלקיהם שבהישג-יד בעקאלים מקש, קירוי פח גלי עם שכבת בידוד משקי מלט שנתפרו זה לזה למזרונים ומולאו בשאריות כותנה גולמית שנאספה מהסביבה, ומעטפת תריסי גלילה שנקלעו מזרדים של מטאטאים.
צידו הפנימי של ה-L טויח ונצבע בצבע לוח בית ספר שחור, באופן שסיבובו של הפרט במרחב מציית לכללים ה"נכונים" של טיפול בפרטי בניין אך תוך כדי כך מייצר יחסים חדשניים ובלתי צפויים במערך הפרונטלי המקובל בכיתה: הכיתה כולה הופכת ללוח שגם המורה וגם התלמידים יכולים לרשום ולצייר עליו.

הקבוצה הרשימה מאוד באופן שבו שילבה תכנון קפדני והחלטי של המבנה עם ביצוע מורכב שדרש מידה גדולה של תיאום בין עבודה בשטח באבן ובין עבודות ייצור בסדנה עם מרכיבים שאת הטולרנס שלהם היה קשה לחזות, וכל זה תוך כדי ניצול מהיר ויצירתי של המגבלות וההזדמנויות שנקרו במהלך העבודה.

תהליך העבודה היה שוטף והרמוני והצוות היטיב לשתף פעולה עם בעלי המקצוע השונים - לא רק ללמוד מהם, אלא גם להוציא מהם את המיטב שבהם.

תודה מיוחדת לענבל, שבנוסף לעבודתה בצוות גם שימשה כמנהלת הפרויקט. ענבל תיאמה וניהלה בהצלחה את הפרויקט מתחילת התכנון ועד סוף הביצוע.

מבנה 2. ספרייה (יונתן אלון, יעל ג'ונסון, מתן פיזנטה, מבשרת רקנאטי)

בדומה למבנה הראשון, גם כאן נוסה שילוב של קיר-רצפה מאבן בצורת L עם השלמה בבנייה קלה, הפעם בעץ. בניגוד לאבן הפראית ולבנייה הרנדומלית אצל השכנים, קיר האבן קיבל כאן טיפול עדין יותר, האבנים סותתו בשטח לגושים מלבניים ונבנו בשורות. בתוך הקיר שולבו פריקסטים מבטון שאפשרו להשאיר בתוך קיר האבן העבה נישות לספרים בגדלים שונים. מול קיר הספרייה מדרום נבנה ספסל מאבן ובשניהם נשתלה קונסטרוקציה קלה מעץ שכוסתה ב"קש" מאולתר משאריות של קרשים ומפסולת נגריה.

הסגירה הארוכה של קיר הספרים מדרום מצלה את הביתן כולו ומחזקת את הדופן הצפונית שנפתחת אל השכנים ואל הנוף הפתוח.

פרויקט מבריק, פשוט, מרוכז ומינימליסטי במובן העמוק ביותר, שעובד נכון עם המקום, עם השמש ועם הצל ועושה שימוש במספר מצומצם מאוד של חומרים ובכמות המינימלית ביותר של חומר ופעולה כדי לייצר מבנה שהוא גם מונומנטלי (החזית הדרומית, שהיא ה"תחת" של הבניין, מציגה קיר אבן ארוך וגראפי שבתוכו משולבים הפריקסטים) וגם נוח, מזמין ולא פורמלי.

ההחלטה, בסופה של התלבטות קשה, לוותר על מחסה מפני גשם, היא נכונה ומוצדקת מבחינה עיצובית ושימושית אך כדאי להמשיך ולעמוד בקשר עם המשתמשים ולעקוב בעתיד אחרי האופן שבו עובר הקמפוס את העונה הגשומה הקצרה.

העבודה הרצופה של חברי הצוות, לפעמים אפילו בשבתות ובחגים, התאפיינה במסירות, בנחישות, ובעזרה נדיבה לכל השכנים. כפי שהעיר אחד המבקרים, מרצה באוניברסיטת גנדהי באמדאבד, התוצאה משקפת היטב את שלושת ה- H שלדעת גנדהי הכרחיים לכל עבודה טובה: Head, Heart, Hand.

תודה מיוחדת ליעל, שבנוסף להשקעה האדירה על הפרויקט גם היתה אחראית על הציוד של הקבוצה כולה, שמרה עליו כעל בבת עיניה וידעה בכל רגע נתון מה נמצא איפה.

מבנה 3. מנוחה (קרן מנדז'ול. אלכסיי נוסקוב, רונן סרודי, מיכל רוזנפלד טל תומר)

המבנה מורכב משלד עץ שנבנה ממוטות אקליפטוס (סנאדות) שלתוכו נארגו דגמים משאריות בד ובגדים. הדימוי, בהשראת המיטות המאולתרות המפוזרות בכל מקום בהודו, מרמז על התפקיד של המבנה כמקום מנוחה. הקונסטרוקציה עוקבת אחרי הגיאומטריה של המיטה ולפיכך מייצרת מעין תשתית למעטפת כפולה שלפעמים עוטפת את המבנה מבחוץ ולפעמים מבפנים.

התוצאה מרהיבה ופסיכדלית ויכולה לשמש איור יפה לתזה של פרופ' צ'אייה על פשטות והפרזה.

מכל המבנים שנבנו, ביתן המנוחה היה ללא ספק חביב הקהל המקומי שמיד הבין את המסר, הסתער עליו, ומהר מאוד גילה בו מספר לא יאומן של "מקומות" קטנים - ספסלים, מושבים, דרגשים וכיסים - ודרכים לא צפויות להשתמש בו, שאולי אפילו הצוות לא חשב עליהן. אפשר היה לראות כבר ביום הפתיחה כיצד השימוש במבנה משנה אותו ואת הקריאה שלו מהקצה אל הקצה והופך אותו מקובייה דקורטיבית לפארק הרפתקאות קטן שממזג תנועה ומנוחה. המעטפת הרכה כמעט ומוחקת את הגיאומטריה המלבנית החמורה כי היא יוצרת ריבוי עצום של מקומות במעטפת לעומת המלבן האחד של תכנית הרצפה, שיכול להכיל ארבעה מזרונים לכל היותר.

החיבור לצד הנשי של הלוואד, דרך רשת הנשים של קמפוס, היה הרמוני והשמחה שהיתה במפגש הזה ניכרת מאוד בתוצאה, שיתכן מאוד שאיננה סופית (אפשר בקלות לדמיין דורות של נשים וילדות שתמשכנה לארוג את המבנה, להטליא, להוסיף עוד מכפלות, עוד כיסים ועוד מקומות). מעניין יהיה, לבד וביחד, לבחון את שיתופי הפעולה עם בעלי המלאכה המקומיים, הנגרים ואורגת הסארי. הכותרת Girls’ Power שברגע מסוים נזרקה לחלל באופן אגבי כמעט, הפכה בשלב מסוים לנבואה שהגשימה את עצמה. תהליך העבודה היה הירואי, וללא הגבורה והנחישות של הבנות, ובמיוחד קרן ומיכל שהגיעו לעבודה הזאת כמעט ישר מבית החולים בצ'אנדיגר, הפרויקט הכל כך כיפי הזה לא היה קורה.

תודה מקרב לב לאלכס שהיה שקוע כל כך בטיפול בפציעות ובמחלות של חבריו ומוריו, שבסוף שכח לטפל בעצמו.

מבנה 4. מחשבים (איילת בן דוד, עודד וידר, פואד סאלם, טלי סרברו)

"בנה כמיטב יכולתך. לא יותר טוב. אל תתעלה על עצמך. אבל גם לא פחות מכפי יכולתך. אל תרד בכוונה תחילה אל מתחת לרמה שהורגלת לה מלידה ועל-פי חינוכך. גם כשאתה מגיע להרים. דבר עם האיכרים בשפתך. עורך דין מוינה, שמדבר עם האיכרים במעין ניב מקומי - מגיע לו שיסקלו אותו." כך כותב אדולף לוס במאמר שנדון רבות במהלך השבועות הללו.

עד כמה טוב אפשר לבנות? הפרויקט הזה, מעמודוני בטון מוכנים, לבנים ופח, לקח על עצמו באומץ רב ובעקשנות שלפעמים העלתה את הסעיף, ללכת נגד הזרם, לא לדבר עם האיכרים בניב מקומי, אלא בשפה של עורכי דין מווינה. לא נונשלנטיות רוחניקית, לא סחבקיאדה תרמילאית, אלא חתיכת אירופה מודרניסטית במחיר שווה כמעט לכל נפש. זוהי עמדה ישרה והגונה מאוד וזהו בעיקר אתגר עצום וכמעט בלתי אפשרי בהתחשב בתנאי המקום ובלוח הזמנים הדחוק. תהליך העבודה היה מורט עצבים שכן הוא חייב עימות מתמיד בין הדוגמות הכי קשיחות של המודרניזם, כפי שהן מתבטאות למשל באמנות הפירוט של מיס ואן דר רוהה, ובין החומרים, הטכנולוגיות, ההזדמנויות והתאונות של המקום. אפשר היה להתווכח לכל אורך התהליך על ההיתכנות של עשיית פרויקט "שוויצרי" או "יפאני" בהודו אבל בסופו של דבר עובדה היא שההימור הצליח והלוואד מעולם לא היתה כל כך צפונית. מסתבר שאפשר לבנות שם טוב, ובפעם הבאה אפשר יהיה לבנות עוד יותר טוב.
תודה מיוחדת לאיילת שניהלה את החשבונות והיתה ועד העובדים האסרטיבי ביותר שהקבוצה יכלה לאחל לעצמה.

שטח יחף הלוואד

שטח יחף

תכנון שטח משותף:

ביום הראשון בחווה לידע חקלאי בהלוואד כאשר הוצג בפנינו התרגיל, לתכנון ארבע כיתות לימוד בגודל של כ-15 מ"ר כל אחת, קבלנו כל חברי הסטודיו החלטה משותפת- לייצר פלטפורמה אחידה לארבעת כיתות הלימוד.

החלטה זו הובילה לתחימת אזור הפרויקט, חלוקת שטחים מסודרת בין הקבוצות, וקביעת מגבלות לכל מגרש. התוצר של תכנון זה היה התב"ע של הפרויקט.

לאחר דיונים רבים ומדידת השטח גובשה התוכנית הסופית שאפשרה את תחילת העבודה והנחת היתד הראשון.

התוכנית שורטטה ע"י טל תומר ורונן סרודי.

השטח המחבר בין המבנים זכה לכינוי השטח היחף, שטח המגדיר הפרדה מהקרקע ומאפשר הורדת הנעלים בכניסה למתחם הפרויקט, דבר חשוב מאוד בתרבות ההודית.

ביום האחרון בחווה הצטרפו לעבודה מתנדבים מהכפרים באזור ועזרו לנו לרצף את השטח היחף.

העבודה המשותפת הייתה לחוויה בלתי נשכחת ונדהמנו מהיעילות בה הדברים נעשו כאשר קיימת מטרה הברורה לשני הצדדים.

את שיתוף הפעולה בין הסטודנטים למתנדבים אפשר לראות בסרטון הקצר שהועלה לבלוג.

עיר, הגדרה של כמות, של אלמנטים שניתן למיין ולספור, או תוצר של חוויה, התנהלות. תגובה אנושית, לפרט הספור.

ביקור בצ'אנדיגר, עיר בירה בהודו, מוכרת, רשמית, בין לאומית, אך לא ניראת, לא מורגשת. קיים פער בין ההגדרה, השם והתואר, לבין הפיזיות של העיר, ההליכה, האוויר והאור שאופפים אותה.

חשיבות קנה המידה מובנת, היחס שבין המרחב הפתוח למרחב הבנוי, בין השטוח לגבוה, והירוק לאפור, בצ'אנדיגר הריק הוא הרוב, הפער הוא העיקר וכך גם המרחק. השיטוט בה הופך למסע בין יעדים.