הגשר מורכב מגלילי קרטון ומחברים מפלסטיק והוקם בזמן קצר יחסית (חודש) על ידי קבוצה של כ- 25 סטודנטים לארכיטקטורה מצרפת ומיפן. הגשר מתוכנן להיות מפורק מדי שנה לתקופת הגשמים.
http://archrecord.construction.com/news/daily/archives/070814ban.asp
4/27/2009
שיגרו באן / גשר מגלילי קרטון
גשר בצרפת שתוכנן על ידי שיגרו באן ליד פון דו גארד, גשר אבן רומאי מפורסם (ברקע).
הגשר מורכב מגלילי קרטון ומחברים מפלסטיק והוקם בזמן קצר יחסית (חודש) על ידי קבוצה של כ- 25 סטודנטים לארכיטקטורה מצרפת ומיפן. הגשר מתוכנן להיות מפורק מדי שנה לתקופת הגשמים.
http://archrecord.construction.com/news/daily/archives/070814ban.asp
הגשר מורכב מגלילי קרטון ומחברים מפלסטיק והוקם בזמן קצר יחסית (חודש) על ידי קבוצה של כ- 25 סטודנטים לארכיטקטורה מצרפת ומיפן. הגשר מתוכנן להיות מפורק מדי שנה לתקופת הגשמים.
http://archrecord.construction.com/news/daily/archives/070814ban.asp
4/26/2009
"Spontaneous"
spontaneous
A
adjective
1
wild, spontaneous
produced without being planted or without human labor; "wild strawberries"
2
ad-lib, spontaneous, unwritten
said or done without having been planned or written in advance; "he made a few ad-lib remarks"
3
spontaneous, self-generated
happening or arising without apparent external cause; "spontaneous laughter"; "spontaneous combustion"; "a spontaneous abortion"
החומר -מסמר כדור- פירוק ריקבון
בעקבות הנחייה של שרון להסתכל על העבודה שנעשתה בקטקומבה בצרפת, וגם בהסתכלות שנייה על אתר הבנייה של הרכבת הגעתי לדימוי פורנוגרפי משהו, אבל מאוד קשור אליי.
מוות הוא נושא לא רחוק ממני בכלל, אני תמיד מתעניין בספרות אומנות או קולנוע שעוסק בנושא, גם במסגרת הלימודים וגם מחוץ לה, כשהייתי דתי ועד היום אני יכול להגיד שפסוקים בקוראן שמדברים על נושא המוות והתהליך שהגוף והנשמה עוברים הם אלו הפסוקים אשר הכי הרבה השפיעו עלי מתוך כל השאר -כשאתה בן שתיים עשרה ההבטחה של 72 בתולות לא כל כך מפתה, נטייה או עניין זה עלול להציג אותי באור שלילי , של אדם אפל דיכאוני או פסימיסט, אני יכול להבין זאת, אבל אל דאגה העיסוק שלי במוות הוא מקצועי ואינו אישי, חשוב לי להבהיר זאת לפני שיבקשו ממני לפנות לטיפול פסיכולוגי :), חוץ מזה אני לא הייתי בלוויה או בבית עלמין כבר 17 שנים, גם לא של חבריי הילדות שלי, במבט לאחור אני חושב שזה היה נסיון -מאוד מוצלח- לשמור את עצמי רחוק מהעניין ולאות אותו דרך מסננת ולא באופן ישיר, אז אני יציג את הדימוי :
זה כבר כמה לילות שאני קם בשעות מאוד מוזרות של היום אך מאוד הגיוניות מספרית , התת מודע שלי מנסה לשדר לי משהו שאני לא מצליח להבין, וגם חלמתי אתמול, זה די אירוע בשבילי אני לא חולם, לא העזתי לחזור לישון זה די הפחיד אותי החלום הזה, קמתי התלבשתי ויצאתי מהבית עם כוס קפה וחפיסת סיגריות ביד, האויר בחוץ היה נקי וצח באופן מעיק, והשקט שמחלחל לתוך העצמות שלי די הפחיד אותי, היה נדמה לי שאין אחר מלבדי בעולם, משך זמן מה הסתובבתי במרכז העיר וניסיתי למצוא אדם אחר שיאשר לי שלא הגיע סוף העולם, לקח את כולם ושכח אותי לבד, זו הייתה שעת בוקר מאוד קרה ואפלה ,אור השמש בקושי בקע, הכל היה אפור דוחה, ואין צללים.
הגעתי לרחוב שמאי מכיכר ציון, הסכלתי על אריזות האבנים העשיות עץ שעתידי לגנוב מהאתר, לאחר שהעובדים יפרקו אותם ויוציאו מהם את הבשר שמחזיק את הצורה הקוביתית שלהן, ישבתי על אחת האריזות ולאט מאוד התחלתי לגעת בו זה היה עץ יבש גס ומלוכלך, לגמתי קפה שאפתי עשן ונרגעתי קצת, ברגע שהשרירים של כתפיי נרפו קצת הרגשתי שלושה מכות קור בחזה, זה היה יכול להפחיד אותי מאוד אילו זה היה כאב לא מוכר, הצלחתי להירגע וספגתי את הכאב, שיננתי כמה פסוקי קוראן ובירכתי את הרוחות והנשמות מסביבי בברכת שלום, דיברתי איתן קצרות.
לאחר שפתחתי את עיניי שהיו עצומות ללא ידיעתי הסתכלתי שוב על העיצים וראיתי אותם, הבנתי שהיו שם חיים קודם לכן שהיו טמונות בהן נשמות, ועכשיו הם מוטלים ברחוב כמו גופות לאחר טבח, מלאי פגמים חורי מסמרים וכדורים, נרקבות ומתרפקות לאיטן, זולפות מתוכן את החיים, מאבדות את הבשר והעור שמחזיק את צורתן והופכות לחלקים ולאובייקטים נפרדים, רחוב שמאי נראה לי פתאום כמו שדה קרב דומם, כמו רחוב עזתי לאחר ביקור ישראלי, האוויר הקר האור האפור שצבע את הכל והשקט מחריש האוזניים חיזקו את ריח המוות מסביבי, ואני עומד שם כאילו אינני הדברים קורים מעצמם הגופות נרקבות והעץ מתייבש שנייהם מאבדים את הנשמה שבהן, מאבדים את הבשר שנותן להן צורה, ונשאר רק חלקים שווים בצורתם
מוות הוא נושא לא רחוק ממני בכלל, אני תמיד מתעניין בספרות אומנות או קולנוע שעוסק בנושא, גם במסגרת הלימודים וגם מחוץ לה, כשהייתי דתי ועד היום אני יכול להגיד שפסוקים בקוראן שמדברים על נושא המוות והתהליך שהגוף והנשמה עוברים הם אלו הפסוקים אשר הכי הרבה השפיעו עלי מתוך כל השאר -כשאתה בן שתיים עשרה ההבטחה של 72 בתולות לא כל כך מפתה, נטייה או עניין זה עלול להציג אותי באור שלילי , של אדם אפל דיכאוני או פסימיסט, אני יכול להבין זאת, אבל אל דאגה העיסוק שלי במוות הוא מקצועי ואינו אישי, חשוב לי להבהיר זאת לפני שיבקשו ממני לפנות לטיפול פסיכולוגי :), חוץ מזה אני לא הייתי בלוויה או בבית עלמין כבר 17 שנים, גם לא של חבריי הילדות שלי, במבט לאחור אני חושב שזה היה נסיון -מאוד מוצלח- לשמור את עצמי רחוק מהעניין ולאות אותו דרך מסננת ולא באופן ישיר, אז אני יציג את הדימוי :
זה כבר כמה לילות שאני קם בשעות מאוד מוזרות של היום אך מאוד הגיוניות מספרית , התת מודע שלי מנסה לשדר לי משהו שאני לא מצליח להבין, וגם חלמתי אתמול, זה די אירוע בשבילי אני לא חולם, לא העזתי לחזור לישון זה די הפחיד אותי החלום הזה, קמתי התלבשתי ויצאתי מהבית עם כוס קפה וחפיסת סיגריות ביד, האויר בחוץ היה נקי וצח באופן מעיק, והשקט שמחלחל לתוך העצמות שלי די הפחיד אותי, היה נדמה לי שאין אחר מלבדי בעולם, משך זמן מה הסתובבתי במרכז העיר וניסיתי למצוא אדם אחר שיאשר לי שלא הגיע סוף העולם, לקח את כולם ושכח אותי לבד, זו הייתה שעת בוקר מאוד קרה ואפלה ,אור השמש בקושי בקע, הכל היה אפור דוחה, ואין צללים.
הגעתי לרחוב שמאי מכיכר ציון, הסכלתי על אריזות האבנים העשיות עץ שעתידי לגנוב מהאתר, לאחר שהעובדים יפרקו אותם ויוציאו מהם את הבשר שמחזיק את הצורה הקוביתית שלהן, ישבתי על אחת האריזות ולאט מאוד התחלתי לגעת בו זה היה עץ יבש גס ומלוכלך, לגמתי קפה שאפתי עשן ונרגעתי קצת, ברגע שהשרירים של כתפיי נרפו קצת הרגשתי שלושה מכות קור בחזה, זה היה יכול להפחיד אותי מאוד אילו זה היה כאב לא מוכר, הצלחתי להירגע וספגתי את הכאב, שיננתי כמה פסוקי קוראן ובירכתי את הרוחות והנשמות מסביבי בברכת שלום, דיברתי איתן קצרות.
לאחר שפתחתי את עיניי שהיו עצומות ללא ידיעתי הסתכלתי שוב על העיצים וראיתי אותם, הבנתי שהיו שם חיים קודם לכן שהיו טמונות בהן נשמות, ועכשיו הם מוטלים ברחוב כמו גופות לאחר טבח, מלאי פגמים חורי מסמרים וכדורים, נרקבות ומתרפקות לאיטן, זולפות מתוכן את החיים, מאבדות את הבשר והעור שמחזיק את צורתן והופכות לחלקים ולאובייקטים נפרדים, רחוב שמאי נראה לי פתאום כמו שדה קרב דומם, כמו רחוב עזתי לאחר ביקור ישראלי, האוויר הקר האור האפור שצבע את הכל והשקט מחריש האוזניים חיזקו את ריח המוות מסביבי, ואני עומד שם כאילו אינני הדברים קורים מעצמם הגופות נרקבות והעץ מתייבש שנייהם מאבדים את הנשמה שבהן, מאבדים את הבשר שנותן להן צורה, ונשאר רק חלקים שווים בצורתם
Subscribe to:
Posts (Atom)