Frank Gehry, Gehry House, 1978

מונומנט התחייה האפריקנית, דקאר, 2004

פול ויריליו: הזיית ניו יורק (1993)

(נכתב ב- 30 במארס 1993, לאחר הפיגוע הראשון במגדלי התאומים)

הפיגוע ב"מרכז הסחר העולמי" הוא הפיגוע הראשון של אחרי-המלחמה-הקרה. מי שלא יהיו מבצעיו, הם חנכו עידן חדש בטרור, שאין לו דבר וחצי דבר עם הפיצוצים החוזרים ונשנים שמחרידים מפעם לפעם את אירלנד ובריטניה.למעשה, ההיבט החשוב של הפיגוע הזה, הוא בעובדה שהוא שם לעצמו מטרה להרוס את הבניין של מרכז הסחר העולמי, או במילים אחרות, לגרום למותם של עשרות אלפי בני אדם חפים מפשע. כמו הפצצה אוירית מאסיבית, מטען אחד של כמה מאות קילוגרמים של חומר נפץ הממוקם ביסודות הבניין היה צריך לגרום להתמוטטות מגדל בגובה ארבע מאות מטרים... לא מדובר כאן בסתם remake של הסרט "המגדל הלוהט", כפי ששיננו להנאתם כלי התקשורת בחיפושם אחר דימויים, אלא באירוע אסטרטגי המאשר לעיני כל, את שינוי הסדר הצבאי בסוף המאה הזאת. כפי שההפצצות על הירושימה ונגאסקי סימנו בזמנן עידן חדש במלחמה, משאית הנפץ של ניו יורק מציינת בדרכה את המוטציה של הטרור.סופו של עידן ההרתעה הגרעינית נחנך בהתמוטטות חומת ברלין ובעיקר במלחמת המפרץ. סוף זה שב ומתאשר במלחמת האזרחים ביוגוסלביה-לשעבר, ובעיקר באותו הנסיון שלמרבה המזל כשל, למוטט את אחד ממגדלי התאומים בניו יורק. אויבי הפוליטיקה המערבית נגררים לעליית המדרגה המחרידה על ידי חוסר ההחלטיות של מדיניות החוץ האמריקאית, ובעיקר על ידי סימן השאלה שמתנוסס מעל לנשיא קלינטון הצעיר (האם הוא יהיה קנדי או קרטר?), הם בוחנים את היריב!

ולעיתים תכופות מדי שוכחים זאת - כדי לבצע "התערבות צבאית" אין צורך לחכות להחלטות האחרונות של מועצת הביטחון של האו"ם על המימד ה"הומניטרי" שלהן. מזה זמן רב, "פוליטיקת ספינת התותחים" של הקולוניאליזם של פעם מופיעה מחדש בדמות הפעולה הטרוריסטית, ההתערבות התוקפנית של יחידות קומנדו הנשלטות פחות או יותר על ידי מדינות מסויימות, או על ידי העוצמה הגוברת והולכת של הנרקו-קפיטליזם.עם הפצצה בניו יורק, אנחנו מוצאים את עצמנו לפני ההקצנה האחרונה של סוג זה של פעולות פוליטיות-צבאיות הנשענות בעת ובעונה אחת על מספר מצומצם של שחקנים ועל כיסוי תקשורתי מובטח. עד כדי כך שמחר, אם לא נעמוד על המשמר, אדם אחד יוכל לייצר אסונות שפעם היו נחלתם של מטוסים וספינות.מזה זמן לא רב, המיזעור של מטעני הנפץ וההתקדמות הכימית בתחום ייצור חומרי הנפץ מקדמים משוואה שעד לא מזמן היתה דמיונית: אדם אחד - מלחמה טוטלית.בעת שאירגון האומות המאוחדות שואף לפתוח מחדש את בית המשפט של נירנברג כדי להעמיד לדין פושעי מלחמה, יש צורך דחוף להטיל סנקציות חמורות על הפעולות הטרוריסטיות מהיכן שתבואנה. שאם לא כן, אנו ניווכח, חסרי אונים, בריבוי פתאומי של סוג זה של מבצעים "כלכליים", העלולים לגרום לנזק עצום לא רק לקרבנות החפים מפשע אלא גם ובעיקר, לדמוקרטיה.אחרי עידן "מאזן האימה" שנמשך כארבעים שנה, אנו נכנסים ל"עידן חוסר היציבות"הפיגוע ההיסטורי במרכז הסחר העולמי מסמן את תחילתו של עידן זה. כמו "ביג בנג" של ממש, מבצע נפשע זה לא יוכל להיות מוסתר על ידי השאיפה למנוע את הפניקה של תושבי ערי המטרופולין. לפיכך גם אין כל טעם לחכות ל"טרור הגרעיני" הממשמש ובא, כאשר מדינות אחראיות או אירגונים שפחות יותר ניתנים לפיקוח יכולים היו להתפתות לפעולה כגון זו: למוטט את אחד המבנים הגבוהים בעולם כדי להשמיע את דעתם או את התנגדותם הפוליטית, ואפילו במחיר הריגתם של עשרים או שלושים אלף בני אדם. יש צורך דחוף להתגונן בצורה יעילה, בדיוק בתקופה שהמדיה האמריקאית מתכננת להעלות את "הרשת הצבאית", רשת טלוויזיה חדשה שתשדר עשרים וארבע שעות ביממה, סרטים דוקומנטריים וסדרות על מלחמה, נשק וחומרי נפץ!אחרי ניו יורק ב- 2 בפברואר האחרון (1993 - ש.ר.), היתה זו בומביי ב- 13 במארס, וארבעה ימים מאוחר יותר כלכותה, שם היו אמורים להתפוצץ המטענים החדשים שנועדו להרוס את הבורסה של הבירה הכלכלית של הודו ושלושה בניינים ברובע המסחר באו-באזאר, לא רחוק ממרכזה של הבירה הקולוניאלית הישנה.אם נוסיף לכך את הפיגוע האחרון של ה- IRA בסיטי של לונדון, אנו מוצאים את עצמנו מול מתקפה רבתי של אדוני הטרור. למרות העובדה שאין כל ספק שמדובר בגורמים שונים ובמטרות שונות, הנוגעים לאזורים שאין ביניהם כל קשר ברור, אי אפשר להתכחש לסדרה השחורה שמכה היום את המרכזים האסטרטגיים של העולם.בארצות הברית, מרכז הסחר העולמי בניו יורק הוא כידוע אחד ממרכזים הטלקומוניקציה החשובים ביותר של ארצות הברית, בדיוק כמו הבורסה של בומביי והסיטי של לונדון. גם הבאו-באזאר של כלכותה הוא מקום חשוב לטראנסאקציות עסקיות בהודו.300 הרוגים בבומביי וקרוב ל- 1000 פצועים קשה, 50 הרוגים בכלכותה וקרוב ל- 100 פצועים... גם אם היו רק 5 הרוגים ומעט יותר מ- 10 פצועים קשה בניו יורק, למימד הטרוריסטי של הפיגועים הללו אין דבר וחצי דבר עם "העבריינות הקטנה" הפוליטית של השנים האחרונות. השאיפה של מבצעי הפיגועים הללו אינה רק "לתת לאבק השריפה לדבר", אלא לנסות להרוס, פשוטו כמשמעו, את הערים המרכזיות של השוק העולמי הגדול.מעתה אנו מוצאים את עצמנו במודל של "טרור גדול" בדיוק כפי שאנו היום מדברים בהקשר של הביטחון הציבורי על "פשיעה גדולה" המנוגדת ל"פשיעה הקטנה" המסורתית. אנו צריכים להתרגל להבדיל בין "הטרור הקטן" של עידן ההרתעה הגרעינית ובין זה שנחנך עכשיו, בסוף המלחמה הקרה, עידן הזליגה הגרעינית.אף על פי כן, צריך לחזור להתפתחויות האחרונות של מערכות הנשק כדי להבין את המוטציה הזו שאינה רק כמותית אלא גם איכותית: מאז העשור של שנות התשעים ושל מלחמת המפרץ, היינו עדים לעלייתו האסטרטגית של "נשק התקשורת" שבא לדחוק את רגליה של השליטה המסורתית של "נשק ההשמדה" ושל "נשק הסיכול", במילים אחרות הדו-קרב שבין החרב ובין השריון.למעשה, לאחר שלושת החזיתות, האדמה, הים והאויר, אנו עדים להתפרשותה ההדרגתית של חזית רביעית: זו של התקשורת.בל נשכח, הטרור הבינלאומי הוא בלתי נפרד מ"חזית התקשורת" הזו, ולפיגועים יש ערך פוליטי אך ורק על ידי הפירסום הטלוויזיוני שעומד לרשותם; ה"טלגניות" של הזוועות מחזקת באופן עקבי את עוצמתם המכשפת. ארצות כמו ברית המועצות או איטליה הצליחו לצנזר דיווחים על הפיגועים ועל התאונות באופן מוחלט...אם מיזעור עצמת ההרס מאפשר לאדם אחד או לקבוצת קומנדו מצומצמת לגרום לנזקים שווי ערך למבצע צבאי רחב היקף, נובע מכך שהמלחמה הקדומה של המאסות הצבאיות של פעם עשוייה מחר להימחק, להיעלם בפני מספר קטן של mass-killers, העושים שימוש ב- mass media כדי להפעיל לחץ מקסימלי על דעת הקהל הבינלאומית.אולם, מה שראוי לציון כאן, היא העובדה שהזליגה הפתאומית של הטרור ה"מולקולרי" של חמרי הנפץ הקלאסיים - בהמתנה לטרור "הגרעיני" - מלווה בדילדולה הגובר והולך של המלחמה. אנו חוזרים לקונפליקטים של המאה ה- 15, אל ה"קונדוטיירי" ולחבורות השודדים הגדולות שצמחו באזורים הכפריים של אירופה בעידן המלחמות הפרטיות... כל מה שצריך בסופו של דבר, זה מעט כסף והרבה כריזמה, דתית או אחרת, כדי להיות הבעלים של חבורת רוצחים "פארא-צבאית".היום אנו עדים לכך בבלקנים, בקולומביה או בבורמה, מבלי להזכיר את המאפיה, ברוסיה ובמקומות אחרים.כדאי להעיר, במקום מסקנה זמנית, שבפיגוע במרכז הסחר העולמי, ראינו שילוב ערמומי של מימד סימבולי חזק ועוצמת הרס אורבני שאחראים להם רק האנשים שהשתמשו במשאית הנפץ כדי להביא את הטרור... בזמנים של טילי שיוט ושל אמצעי השילוח הגרעיני המתוחכמים ביותר, עלינו להודות שמדובר כאן בדוגמה מוחצת של כלכלה פוליטית!

(מצרפתית: שרון רוטברד)

פול ויריליו: ארכיטקטורה פוטנציאלית

הארכיטקטורה שמתנגדת לאדם

שעומדת לו למכשול,

שמתאשרת

על ידי הודאות של סירובה

על ידי הפן הלא-אטרקטיבי שלה

אבל דוחה.

הארכיטקטורה ההגנתית

יכולה להיחשב

כארכיטיפ

של הנוסח הארכיטקטוני הזה,

אבל בניגוד למקורותיה,

הבניה הפוטנציאלסטית

מקבלת את החדירה

כדי להמשיך טוב יותר בהתנגדות.

במובן זה היא ללא תחרות,

נצחון הנוחיות

אף פעם לא היה יותר מארעי.

הארכיטקטורה האמיתית,

היא היש של הבנייה

שמנוגד ליש של האדם.

היא התכנסה מזה מאות בשנים

בנוחיות,

הארכיטקטורה התדרדרה

והפכה למקום של נוחיות.

הטקסט התפרסם ב- 1966 באחד מגיליונותיו של כתב העת Architecture Principe
(מצרפתית: שרון רוטברד)

פול ויריליו: מוזיאון התאונות (1989)

כשהמציאו את האוניה, המציאו את הטביעה, כשהמציאו את מכונת הקיטור, את הקטר, המציאו את הירידה מהפסים, את אסון הרכבות. כך גם היה כשנולדה התעופה, אז המטוסים הביאו את ההתרסקות אל הקרקע, את האסון האווירי. שלא לדבר על המכונית ועל ההתנגשות במהירות גבוהה, על החשמל וההתחשמלות, וכמובן גם לא על סיכונים טכנולוגיים גדולים שנובעים מהתפתחות התעשיות הכימיות והגרעיניות... כל תקופה של ההתפתחות הטכנולוגית הביאה, יחד עם המכשירים שלה, המכונות שלה, להופעתן של תאונות ייחודיות, שמגלות על דרך השלילה את אופייה האמיתי של התפתחות המחשבה המדעית.

החפץ הצבאי, כלי נשק או כלים אחרים, הופך על פניה את המגמה להעדיף את המהות. חוכמת המלחמה דורשת בדיוק להיפך, את ההמצאה הראשונית של התאונה, של החורבן. הנשק - תותח, פגז, טנק או טיל - הוא בסופו של דבר כלי מלחמה כבד שמנסים כמה שיותר להקל ולמזער, בעוד שביצועי ההרס שלו (פגיעה, טווח...) מוגברים ללא הרף, הופכים ליותר ויותר ראוותניים, עד לכדי ניסיון להגיע להמצאת הנשק האבסולוטי (אטומי או אחר), צורה אבסולוטית של הסיכון הטכנולוגי הגדול, ולפיכך, כך מקווים, לתחילתה של התבונה.

למעשה, תחילתה של התבונה, תהיה בעיקר להכיר בסימטריה שבין המהות והתאונה, במקום להסתיר אותה. להחזיק במכשיר, בציוד תעשייתי חדש, פירושו להחזיק בסכנה, בסיכון ייחודי, לפתוח את הדלת ולחשוף את האינטימיות לסיכונים קלים או כבדים.

לצנזר, כפי שלמרבה הצער זה המקרה, פירושו להסתיר, ולסייע לאבדן האמון בתוצאי המדע, אבדן שהוא כיום שווה ערך לאבדן האמון בפוליטיקה. מכאן הנטישה, שקיעתה של הסקרנות בתחומים המגוונים ביותר - בהתחשב בהתפתחות חסרת התקדים של הדימויים האלקטרונים והאחרים, לפחות בתחום זה, תעשיית הסימולציה נושאת בחובה זה מכבר סתירה פנימית ראשונה, שלא לומר פיצוי מסויים.למעשה, חשיפת התאונה על מנת שלא להיחשף לתאונה, היא מעתה הפונקציה המרכזית של אותם "סימולטורים" המשמשים בהפעלת של מכונות... נראה לי שמן הראוי היה לנהוג באותה הדרך כשמדובר במוזיאוגרפיה החדשה, ובמיוחד בזאת שמתיימרת לטפל במדעים ובמוצרים התעשייתיים.

בזמן שנפתח בלה וילט מוזיאון צרפתי חדש, יש לחשוף את הפן הסמוי של הייצור התעשייתי הנוגע לכישלון, לקלקול. לא לבנות את "המוזיאון של האנטי מדע"[1], אלא לנסות ולפרק את עצם המושג "מוזיאון" כשהוא מיושם בפרקטיקות שמוצאן ממחקר נסיוני, וכך לסייע בייסוד מה שאולי יהפוך יום אחד למדע של האנטי- מוזיאון, לפלטפורמה הציבורית של מה שלעולם אינו נחשף אבל חושף אותנו ללא הרף לסכנות כבדות.

בתקופה שבה כותרות העיתונים וחדשות הטלוויזיה עסוקים דרך קבע או כמעט דרך קבע, בתאונות מכוונות או מקריות, דרמות, אסונות טבעיים או מעשי טרור, בעיית "המוזיאולוגיה המדעית" כבר אינה נוגעת לבחירה בין "גלריית המכונות" של מוזיאון הצבירה בנוסח מוזיאון ה-Arts et Metiers ובין המוזיאון-מעבדה מסוג Palais de la Decouverte, אלא ל"פוזיטיביזם" הפילוסופי והמדעי, לאשלייה הלירית של מקדמי "הקידמה" שחוסמת ומכסה ללא הרף על ההשלכות השליליות שלה, וכל זאת בשם המדע!... כאילו שהמחקר במדעים המדוייקים יכול היה להתקדם באמצעות ההסתרה והצנזורה של הטעות ושל החישוב המוטעה.

[1] בהקשר לנושא זה, ר' את מאמרו של פייר טואילייה (Thuillier) Les origins de l`anti-science, La recherche, פברואר 1986.

(מצרפתית: שרון רוטברד)

פול ויריליו (1932), אורבניסט, ארכיטקט, פילוסוף ופדגוג. ויריליו חקר בשנות החמישים והשישים את המורשת הארכיטקטונית שהותירו הגרמנים על חופי צרפת. מאז הוא חוקר את הקשרים בין עיר, מלחמה, קולנוע וטכנולוגיה.