(נכתב ב- 30 במארס 1993, לאחר הפיגוע הראשון במגדלי התאומים)
הפיגוע ב"מרכז הסחר העולמי" הוא הפיגוע הראשון של אחרי-המלחמה-הקרה. מי שלא יהיו מבצעיו, הם חנכו עידן חדש בטרור, שאין לו דבר וחצי דבר עם הפיצוצים החוזרים ונשנים שמחרידים מפעם לפעם את אירלנד ובריטניה.למעשה, ההיבט החשוב של הפיגוע הזה, הוא בעובדה שהוא שם לעצמו מטרה להרוס את הבניין של מרכז הסחר העולמי, או במילים אחרות, לגרום למותם של עשרות אלפי בני אדם חפים מפשע. כמו הפצצה אוירית מאסיבית, מטען אחד של כמה מאות קילוגרמים של חומר נפץ הממוקם ביסודות הבניין היה צריך לגרום להתמוטטות מגדל בגובה ארבע מאות מטרים... לא מדובר כאן בסתם remake של הסרט "המגדל הלוהט", כפי ששיננו להנאתם כלי התקשורת בחיפושם אחר דימויים, אלא באירוע אסטרטגי המאשר לעיני כל, את שינוי הסדר הצבאי בסוף המאה הזאת. כפי שההפצצות על הירושימה ונגאסקי סימנו בזמנן עידן חדש במלחמה, משאית הנפץ של ניו יורק מציינת בדרכה את המוטציה של הטרור.סופו של עידן ההרתעה הגרעינית נחנך בהתמוטטות חומת ברלין ובעיקר במלחמת המפרץ. סוף זה שב ומתאשר במלחמת האזרחים ביוגוסלביה-לשעבר, ובעיקר באותו הנסיון שלמרבה המזל כשל, למוטט את אחד ממגדלי התאומים בניו יורק. אויבי הפוליטיקה המערבית נגררים לעליית המדרגה המחרידה על ידי חוסר ההחלטיות של מדיניות החוץ האמריקאית, ובעיקר על ידי סימן השאלה שמתנוסס מעל לנשיא קלינטון הצעיר (האם הוא יהיה קנדי או קרטר?), הם בוחנים את היריב!
ולעיתים תכופות מדי שוכחים זאת - כדי לבצע "התערבות צבאית" אין צורך לחכות להחלטות האחרונות של מועצת הביטחון של האו"ם על המימד ה"הומניטרי" שלהן. מזה זמן רב, "פוליטיקת ספינת התותחים" של הקולוניאליזם של פעם מופיעה מחדש בדמות הפעולה הטרוריסטית, ההתערבות התוקפנית של יחידות קומנדו הנשלטות פחות או יותר על ידי מדינות מסויימות, או על ידי העוצמה הגוברת והולכת של הנרקו-קפיטליזם.עם הפצצה בניו יורק, אנחנו מוצאים את עצמנו לפני ההקצנה האחרונה של סוג זה של פעולות פוליטיות-צבאיות הנשענות בעת ובעונה אחת על מספר מצומצם של שחקנים ועל כיסוי תקשורתי מובטח. עד כדי כך שמחר, אם לא נעמוד על המשמר, אדם אחד יוכל לייצר אסונות שפעם היו נחלתם של מטוסים וספינות.מזה זמן לא רב, המיזעור של מטעני הנפץ וההתקדמות הכימית בתחום ייצור חומרי הנפץ מקדמים משוואה שעד לא מזמן היתה דמיונית: אדם אחד - מלחמה טוטלית.בעת שאירגון האומות המאוחדות שואף לפתוח מחדש את בית המשפט של נירנברג כדי להעמיד לדין פושעי מלחמה, יש צורך דחוף להטיל סנקציות חמורות על הפעולות הטרוריסטיות מהיכן שתבואנה. שאם לא כן, אנו ניווכח, חסרי אונים, בריבוי פתאומי של סוג זה של מבצעים "כלכליים", העלולים לגרום לנזק עצום לא רק לקרבנות החפים מפשע אלא גם ובעיקר, לדמוקרטיה.אחרי עידן "מאזן האימה" שנמשך כארבעים שנה, אנו נכנסים ל"עידן חוסר היציבות"הפיגוע ההיסטורי במרכז הסחר העולמי מסמן את תחילתו של עידן זה. כמו "ביג בנג" של ממש, מבצע נפשע זה לא יוכל להיות מוסתר על ידי השאיפה למנוע את הפניקה של תושבי ערי המטרופולין. לפיכך גם אין כל טעם לחכות ל"טרור הגרעיני" הממשמש ובא, כאשר מדינות אחראיות או אירגונים שפחות יותר ניתנים לפיקוח יכולים היו להתפתות לפעולה כגון זו: למוטט את אחד המבנים הגבוהים בעולם כדי להשמיע את דעתם או את התנגדותם הפוליטית, ואפילו במחיר הריגתם של עשרים או שלושים אלף בני אדם. יש צורך דחוף להתגונן בצורה יעילה, בדיוק בתקופה שהמדיה האמריקאית מתכננת להעלות את "הרשת הצבאית", רשת טלוויזיה חדשה שתשדר עשרים וארבע שעות ביממה, סרטים דוקומנטריים וסדרות על מלחמה, נשק וחומרי נפץ!אחרי ניו יורק ב- 2 בפברואר האחרון (1993 - ש.ר.), היתה זו בומביי ב- 13 במארס, וארבעה ימים מאוחר יותר כלכותה, שם היו אמורים להתפוצץ המטענים החדשים שנועדו להרוס את הבורסה של הבירה הכלכלית של הודו ושלושה בניינים ברובע המסחר באו-באזאר, לא רחוק ממרכזה של הבירה הקולוניאלית הישנה.אם נוסיף לכך את הפיגוע האחרון של ה- IRA בסיטי של לונדון, אנו מוצאים את עצמנו מול מתקפה רבתי של אדוני הטרור. למרות העובדה שאין כל ספק שמדובר בגורמים שונים ובמטרות שונות, הנוגעים לאזורים שאין ביניהם כל קשר ברור, אי אפשר להתכחש לסדרה השחורה שמכה היום את המרכזים האסטרטגיים של העולם.בארצות הברית, מרכז הסחר העולמי בניו יורק הוא כידוע אחד ממרכזים הטלקומוניקציה החשובים ביותר של ארצות הברית, בדיוק כמו הבורסה של בומביי והסיטי של לונדון. גם הבאו-באזאר של כלכותה הוא מקום חשוב לטראנסאקציות עסקיות בהודו.300 הרוגים בבומביי וקרוב ל- 1000 פצועים קשה, 50 הרוגים בכלכותה וקרוב ל- 100 פצועים... גם אם היו רק 5 הרוגים ומעט יותר מ- 10 פצועים קשה בניו יורק, למימד הטרוריסטי של הפיגועים הללו אין דבר וחצי דבר עם "העבריינות הקטנה" הפוליטית של השנים האחרונות. השאיפה של מבצעי הפיגועים הללו אינה רק "לתת לאבק השריפה לדבר", אלא לנסות להרוס, פשוטו כמשמעו, את הערים המרכזיות של השוק העולמי הגדול.מעתה אנו מוצאים את עצמנו במודל של "טרור גדול" בדיוק כפי שאנו היום מדברים בהקשר של הביטחון הציבורי על "פשיעה גדולה" המנוגדת ל"פשיעה הקטנה" המסורתית. אנו צריכים להתרגל להבדיל בין "הטרור הקטן" של עידן ההרתעה הגרעינית ובין זה שנחנך עכשיו, בסוף המלחמה הקרה, עידן הזליגה הגרעינית.אף על פי כן, צריך לחזור להתפתחויות האחרונות של מערכות הנשק כדי להבין את המוטציה הזו שאינה רק כמותית אלא גם איכותית: מאז העשור של שנות התשעים ושל מלחמת המפרץ, היינו עדים לעלייתו האסטרטגית של "נשק התקשורת" שבא לדחוק את רגליה של השליטה המסורתית של "נשק ההשמדה" ושל "נשק הסיכול", במילים אחרות הדו-קרב שבין החרב ובין השריון.למעשה, לאחר שלושת החזיתות, האדמה, הים והאויר, אנו עדים להתפרשותה ההדרגתית של חזית רביעית: זו של התקשורת.בל נשכח, הטרור הבינלאומי הוא בלתי נפרד מ"חזית התקשורת" הזו, ולפיגועים יש ערך פוליטי אך ורק על ידי הפירסום הטלוויזיוני שעומד לרשותם; ה"טלגניות" של הזוועות מחזקת באופן עקבי את עוצמתם המכשפת. ארצות כמו ברית המועצות או איטליה הצליחו לצנזר דיווחים על הפיגועים ועל התאונות באופן מוחלט...אם מיזעור עצמת ההרס מאפשר לאדם אחד או לקבוצת קומנדו מצומצמת לגרום לנזקים שווי ערך למבצע צבאי רחב היקף, נובע מכך שהמלחמה הקדומה של המאסות הצבאיות של פעם עשוייה מחר להימחק, להיעלם בפני מספר קטן של mass-killers, העושים שימוש ב- mass media כדי להפעיל לחץ מקסימלי על דעת הקהל הבינלאומית.אולם, מה שראוי לציון כאן, היא העובדה שהזליגה הפתאומית של הטרור ה"מולקולרי" של חמרי הנפץ הקלאסיים - בהמתנה לטרור "הגרעיני" - מלווה בדילדולה הגובר והולך של המלחמה. אנו חוזרים לקונפליקטים של המאה ה- 15, אל ה"קונדוטיירי" ולחבורות השודדים הגדולות שצמחו באזורים הכפריים של אירופה בעידן המלחמות הפרטיות... כל מה שצריך בסופו של דבר, זה מעט כסף והרבה כריזמה, דתית או אחרת, כדי להיות הבעלים של חבורת רוצחים "פארא-צבאית".היום אנו עדים לכך בבלקנים, בקולומביה או בבורמה, מבלי להזכיר את המאפיה, ברוסיה ובמקומות אחרים.כדאי להעיר, במקום מסקנה זמנית, שבפיגוע במרכז הסחר העולמי, ראינו שילוב ערמומי של מימד סימבולי חזק ועוצמת הרס אורבני שאחראים להם רק האנשים שהשתמשו במשאית הנפץ כדי להביא את הטרור... בזמנים של טילי שיוט ושל אמצעי השילוח הגרעיני המתוחכמים ביותר, עלינו להודות שמדובר כאן בדוגמה מוחצת של כלכלה פוליטית!
(מצרפתית: שרון רוטברד)
