10/31/2011

רשימת קריאה

קיבצתי במהלך הסמסטר את הטקסטים שהוזכרו. לחלקם צירפתי לינק רלוונטי לפרטים ביבליוגרפיים מלאים. הרשימה מסודרת לפי סדר הזכרתם של המקורות. אני מקווה שזו רשימה מלאה.

(1) בהרצאה על חומה ומגדל:

גנדי והציונות - מכתבים לבובר ואיינשטיין – למשל http://www.gandhiserve.org/information/writings_online/articles/gandhi_jews_palestine.html

גי דיבור – חברת הראווה

J. Derida: the truth in painting

ז'יל דלז, "תשוקה והנאה", תיאוריה וביקורת 22, עורך: יהודה שנהב, תרגום: א. אזולאי, מכון ון ליר והוצאת הקיבוץ המאוחד (אביב 2003), עמ' 163-170 – על הריזום.

Paul Virilio : War and cinema: the logistics of perception - הקשר בין טכנולוגיות מלחמה וקולנוע בתחילת המאה ה-20.

אביב בגליל, 1937 (סרט) – חומה ומגדל בתרבות העממית.

Reyner Banham : A Concrete Atlantis: US Industrial Building and European Modern Architecture

ריינר בנהאם – אדריכלות בעידן המכונה הראשון, הוצאת דביר.

Paul Virilio – Bunker Archeology

Peter collins - Concrete: the vision of a new architecture

A. K. Ramanujan: "Is There an Indian Way of Thinking?" in India Through Hindu Categories, edited by McKim Marriot, 1990.

אומברטו אקו – יצירת האומנות הפתוחה

(2)

אמיל זולה – המשיסה – על תכניתו של הברון הוסמן.

אוגוסט בלנקי – הוראות להתקוממות בפאריז.

פרנץ קפקא – "במושבת העונשין" בתוך "רופא כפרי וכתבים אחרים שהתפרסמו בימי חייו של הסופר" - תרגום: אילנה המרמן עם עובד, 2000.

Rem Koolhaas: Typical Plan. In S,M,L,XL.

(3) בשיחה על אדולף לוס / הוראות למי שבונה בהרים:

Kenneth Frampton, "Towards a Critical Regionalism: Six Points for an Architecture of Resistance", in The Anti-Aesthetic. Essays on Postmodern Culture (1983) edited by Hal Foster, Bay Press, Seattle.

Rafi Segal and Eyal Weisman, “The Battle for the Hilltops,” in Anselm Franke, ed. Territories; Berlin, institute for contemporary art, 2003, pp. 119-150.

Umberto Eco - Foucault's Pendulum, 2007.

תהנו.

3 comments:

  1. אני מאוד ממליץ לקרוא את חליפת המכתבים בין גנדהי ובין בובר, איינשטיין ואחרים. למרות ואולי דווקא בגלל הזמן שחלף הדברים הם רלוונטיים, פרובלמטיים, מעוררי מחשבה ובמידה רבה טרגיים בדיוק כפי שהיו בעת כתיבתם. גם בהודו יש ויכוח עד עצם היום הזה בנוגע לשאלת הסטיאגרהה וההתנגדות הפסיבית, בשיחה שהיתה לי עם אחד מאנשי ארגון "קמיר" בבודג', ארגון שכמו ה-CEE שואב רבות ממורשתו של גנדהי, טען בן שיחי שההתנגדות הפסיבית הצליחה לגרש את האנגלים ב- 1947, אבל שכדי לגרש את הפורטוגלים ב- 1961 היה צורך לרכז כוחות צבא ולאיים לפלוש לגואה ולמושבות דמן-דיו בגוג'ראט. הדברים שכתב גנדהי בעיצומה של מלחמת העולם השנייה בנוגע לרדיפת היהודים בגרמניה הנאצית ולאופן שבו על היהודים לנהוג (להושיט את הלחי השנייה) מערערים שבעתיים: מצד אחד, בסופו של דבר, זה אולי הדבר היחיד שהם היו יכולים לעשות; מצד שני, אין ספק שהקורבן הזה הביא בסופו של דבר, בחשבון ההיסטורי, לתוצאות שהן גם לכאורה היו חיוביות ליהודים (הקמת מדינת ישראל) וגם כמובן מנוגדות לחלוטין להשקפתו של גנדהי ביחס לשאלה היהודית.

    ReplyDelete
  2. בעניין "המטוטלת של פוקו". הספר תורגם לעברית בידי גאיו השילוני וראה אור בהוצאת "כנרת" בשנת 1991. אני בטוח שניתן להזמינו או לרכוש אותו באחת מחנויות "צומת". ספר מהנה מאוד ומשכיל מאוד שאין ספק שלשם כתיבתו ערך אומברטו אקו אינספור דריבים, גם בספרייה וגם בעיר פריז. קראתי את הספר לפני המון שנים בצרפתית ותוך כדי ערכתי לא מעט סיורים בעקבות הספר בפריז ומחוצה לה. כמה שנים אחר כך, יצא לי להשתתף בתחרות תכנון שהאתר שלה, מוזיאון ה- CNAM בפריז, הוא האתר המרכזי של הספר. בשורה אחת: "צופן דה וינצ'י פוגש את אגתה כריסטי במנהרת הביוב הסודית של ז'אן ו8לז'אן".

    ReplyDelete
  3. ועוד הערה בנוגע לגנדהי והיהודים: אחד השותפים המרכזיים של גנדהי במאבק שלו בדרום אפריקה היה ארכיטקט יהודי גרמני בשם הרמן קלנבאך. קלנבאך היה האיש שרכש עבור גנדהי, תכנן ובנה את האקספרימנט שנקרא ״חוות טולסטוי״. מעין קיבוץ שנועד לקלוט את המשפחות של הפעילים שנכלאו. בין גנדהי וקלנבאך שררה ידידות עמוקה מאוד, הם התגוררו במשך ארבע שנים באותו בית ביוהנסבורג, שקלנבאך תכנן. לאחר סיומו המוצלח של המאבק החליט גנדהי לשוב להודו, ככל הנראה יחד עם קלנבאך, אך מכורח הנסיבות הפוליטיות, קלנבאך נאסר באנגליה כנתין גרמני בזמן מלחמת העולם הראשונה ועל הצמד/זוג נגזר להיפרד. אף על פי כן, הם ניהלו חליפת מכתבים אינטנסיבית (מכתב אחד בכל שבוע). בשנות השלושים, עם עליית הנאציזם לשלטון, הפך קלנבאך לציוני ומכאן החלו להתגלות חילוקי דעות בין שניהם, גם בקשר לשאלת ארץ ישראל וגם ביחס לאופן ההתנגדות להיטלר (קלנבאך צידד בהתנגדות אלימה). ב- 1936 יצא קלנבאך להודו בשליחותו של משה שרת במטרה לשכנע את גנדהי לתמוך בתנועה הציונית. למרות שעל פי עדויות מסוימות הוא הביע סימפטיה בשיחות פרטיות, הוא לא נתן תמיכה ציבורית לכך, לטענת רבים משיקולים פוליטיים פנים הודיים. קלנבאך נפטר ב-1945 בדרום אפריקה ממחלת המלריה שאותה ככל הנראה חטף בהודו. לבקשתו, אפרו נטמן בבית הקברות של קיבוץ דגניה.

    ReplyDelete

Note: Only a member of this blog may post a comment.