סיפור ניסויי עם האמת

בספרו האוטוביוגרפי "סיפור ניסויי עם האמת" מתאר גנדי את מסעו להליכה בדרך האמת. גנדי קידש את עקרונות האמת שלו, והפך אותם לערך מנחה בחייו. למרות מה שעשוי להראות בקריאה ראשונה (לאור נקודת המבט של גנדי), אמת אינה ערך אבסולוטי חיצוני ומתגבשת באופן סובייקטיבי. בניסיון לאפיין את תפיסת האמת של גנדי, אצטט את ישעיהו לייבוביץ, מתוך שיחתו עם אסא כשר, כאשר את המילה "ערך" ניתן להחליף במילה "אמת":

"ערך זו איננה מסקנה שאדם יכול להסיק מן המציאות, אלא זה הכרעתו לגבי המציאות... האדם יכול לראות משמעות בחיים אם הוא מכיר במשהו כערך אשר אליו הוא חותר"

גנדי גיבש לעצמו תפיסת אמת הנגזרת מהאופן שבו הוא קרא את העולם, במקביל ולאחר שחקר והבין אותו. לפי תפיסה זו ניתן להגדיר את האמת כסך הפעולות וההכרעות הערכיות שעל אדם לבצע ע"מ להניע פעולה לתרומה מרבית לזולת.

כשקראתי את הספר, הוקסמתי מדרכו של גנדי, התחלתי לחלום על הליכה בדרך דומה, אבל אז נוכחתי שאין בידי תשובה לשאלה הבסיסית - מהי האמת שלי? האם גם אני יכולה לגבש את תפיסת המציאות שלי לכדי ערך או ערכים משמעותיים מספיק שיוכלו למלא תפקיד של "אמת". אני לעומת גנדי, שגדלתי וחונכתי בעידן הפוסט מודרני, מתקשה עם הגדרה של אמת אחת ברורה.

למזלי, אני נמצאת בהודו, המקום שאליו הולכים כדי למצוא את האמת. להלן סיפור ניסויי עם האמת.

פרק א - בית חב"ד

בהודו לא חסרים מוסדות וארגונים המציעים תפיסות אמת לכל המעוניין. החל ממנזרים בודהיסטים, דרך אשראמים למיניהם וליהודים שבינינו - גם בתי חב"ד. בניגוד לתפיסת האמת הסובייקטיבית של גנדי, חב"ד מציעים אמת אחרת - אמת גדולה, אוניברסאלית, טרנסצנדנטית. החלטתי לצאת ולנסות בעצמי, אקדים ואומר שהניסיון לא היה מוצלח יתר על המידה, באמצעות בית חב"ד לא הצלחתי להתקרב למונח האמת כפי שמוצע ע"י הדת, אך כן נוכחתי לגלות כמה אמיתות על עצמי.

בסוף השבוע הראשון בהודו הלכתי לקבלת שבת וארוחה בבית חב"ד בכפר באגסו שליד דראמסלה. האירוע כלל מלבד תפילה גם שירה ציבורית סביב השולחן (בהובלת שליח חב"ד צעיר ונלהב) ודברי חוכמה מפי הרב על אודות חודש אלול הבא עלינו לטובה. למרות הכוונות הטובות שהיו לי לפני ההגעה לאירוע, לא הצלחתי להשיל את עורי החילוני-מתנשא ולקחת חלק פעיל, מה שאף גרר בסוף הערב (כשכבר ייחלתי לפרוש לחדרי השקט) סוג של שיחת נזיפה (מאוד מחויכת, אך מעיקה) מפי אשת הרב.

בהמשך השבוע ביקרתי מספר פעמים נוספות בבית חב"ד וניסיתי לפענח מה כל כך מפריע לי שם. בסך הכול מדובר במקום חביב, אמנם שומעים קצת יותר מדי עברית ביחס למיקום הגיאוגרפי של הבית. אבל לרוב קל למצוא חברה נחמדה, עמוסת בחורי ישיבות הסדר משוחררים (שמדברים באופן גברי על שירותם הצבאי) ובנות שירות לאומי המאזינות בקשב רב לסיפורים ההירואים. הרב ואשתו מציעים מגוון קורסים לציבור הרחב החל ממדיטציה וכלה בסמינר "הדרך לתודעה נכונה". המקום מתנהל על מי מנוחות, תוך הפגנת סולידריות קבוצתית לקראת שבת, כשכולם נרתמים לעזור בהכנות. בימים אלו לא חריג לראות קבוצות מטיילים, שבמקום לעשן חשיש, יושבים סביב שולחן ובוררים קטניות או עלי כרוב.

למרות שאני, בתור בחורה חילונית מבית חילוני טוב, לא מצליחה להתחבר ולו במעט לכל הנעשה בבית חב"ד, להפתעתי, הסיבה העיקרית שבית חב"ד מעורר בי רצון להיות במקום אחר, היא תחושת הדמיון לחוויות בה"ד 1 שמקום מעורר בי, במיוחד בזמן השירה הציבורית. הסיטואציה הזו מחזירה אותי לחדר האוכל הגדול, עוטה מפות לבנות השמורות לשבתות וחגים בלבד, ושורות חיילים לבושים מדי א, שצוחצחו ונלבשו במיוחד לרגל המעמד המרגש, שרים שירי ערב שבת בליווי קול הקשת סכו"ם בצלחות הפלסטיק.

בה"ד 1 ניכס לעצמו את הריטואל ע"מ לספק לצוערים תחושה של בית, משפחה, מסורת ואווירת חג. לפני ערב שבת מגורי הבנות רוחשים פעילות מבורכת - כולן מתקלחות, מתבשמות ומתאפרות לקראת האירוע החגיגי. אולם, עבורי, הריטואל לא סימל ערב שבת כפי שאני מכירה ואוהבת, עבורי זו הייתה פשוט עוד משימה שצריך לעבור ע"מ לקבל את סיכת הקצונה המיוחלת, וחס וחלילה שהמפק"צ לא יראה שאני לא משתתפת (ונהנית).

כך, טקס ערב שבת, הסמלי והמוכר, ששוכפל ממקורו היהודי-אזרחי אל זה הצבאי-תעמולתי, היווה בעבורי סוג של מקור מעוות. כשנתקלתי בגרסת הטקס של בית חב"ד, שאמורה שהיות דומה יותר לטקס המקורי-היהודי ולעורר תחושת חמימות מוכרת, יכולתי להעלות מזיכרוני רק תחושות "בה"ד אחדיות" - כוחניות, מעיקות ובכלל לא חמימות. בבואת הטקס ששוכפלה בצבא, הצליחה לעלות על יוצרה, אצלי בתודעה היא מתקיימת באופן עצמאי תוך חיסול מוחלט של המקור שלה.

ז'אן בודריאר קורא לתופעה הזו סימולקרה, בבואה המתקיימת ללא מקור או מתחזה למקור.

The transition from signs which dissimulate something to signs which dissimulate that there is nothing, marks the decisive turning point. The first implies a theology of truth and secrecy (to which the notion of ideology still belongs). The second inaugurates an age of simulacra and simulation, in which there is no longer any God to recognize his own, nor any last judgement to separate truth from false, the real from its artificial resurrection, since everything is already dead and risen in advance.

לפי בודריאר, בעידן הסימולקרה מתקיימות בבואות לא רק ללא מקור, אלא גם ללא צורך במקור. טקס דתי מתקיים באופן ריטואלי ללא הסברים תיאולוגיים, ללא נכון ולא נכון, אלא פשוט כפי שהוא.

טקסי הדת המתקיימים בבתי חב"ד בהודו הינם בבואות המסוגלות לקיום עצמאי עם או ללא מקור. עבור מרבית המשתתפים, הדיון אודות אמיתות המקור אינו רלוונטי, חב"ד מציעה חוויה שלמה - מטקסיות סמלית ועד סיוע בגיבוש התודעה הנכונה ולימוד האמת. החוויה מוצעת לכול המעוניין, באופן לא מחייב ובמידות אינטנסיביות שונות. המבקר בבית חב"ד יכול לבחור אם לקחת חלק סמלי או טקסי בלבד ואם ירצה יכול להמשיך להיכנס בדרכי האמת (חתירה מהבבואה אל המקור).

מפתיע לגלות שדווקא בית חב"ד, המציע למחפשי האמת פתרון נגיש, ברור ולא מתפשר.

"הוא לבדו האמת, ואין לאחר אמת כאמיתתו; והוא שהתורה אומרת: אין עוד מלבדו, כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו."

(הלכה רביעית, מתוך ארבע ההלכות הראשונות במשנה תורה, הרמב"ם)

דווקא שם ניתן לראות מגוון גילויים של אמיתות או בבואות של אמיתות המתקיימים ביחד באין מפריע. לצערי אני לא הצלחתי לקחת חלק בפעילות, אולי בשל זיכרונות שהמקום מעלה, אולי בשל החינוך שקיבלתי, ואולי בשל חוסר היכולת שלי להפריד בין הנעשה שם לבין המקור ממנו בית חב"ד שואבים את הפעילות שלהם.

בראייה ביקורתית יכול להיות שכתבתי שטויות, יכול להיות שאני סתם מנסה להסתיר את חוסר ההצלחה שלי להתחבר לאירוע האנושי של בית חב"ד מאחורי גישות פילוסופיות פוסט מודרניות. במקום לנסות לנהוג בחמלה ובקבלה, אני בוחרת להתנתק ממה ששונה ממני. הרי בית חב"ד הוא מקום מופלא עבור לא מעט אנשים, פיסה של בית ומורשת בארץ זרה, המוכנה לקבל את כולם, אפילו אותי, למרות שדחיתי את ההזמנה.

ענבל (19-09-2011)