בצ'אנדיגר שבהודו הלכנו שלושה. שני הודים וישראלי, שני גברים ואשה, שניים מכירים ואחד זר.
המטרה המוצהרת היתה למצוא כמה שיותר מכסי ביוב בעיצובו של פייר ז'אנרה. יצאנו מהבסיס, בית הספר לארכיטקטורה, והתחלנו לנוע. בכל צומת ובכל פיצול נעצרנו וניסינו להבין לאן להמשיך. הם מצדם למקום בו האדריכלות המפורסמת שוכנת, אני בעקבות האינטואיציה. הלכנו. שיחה התפתחה. מה אוכלים בכל מדינה, כמה עולה לקנות בית, איפה לומדים, מה זה קריקט בכלל, איך נראות הבנות, מה היחס להומואים, מי זה גאנשה. מדי פעם ראינו מכסה של פייר ז'אנרה, צילמנו חלק.
ההליכה הפכה להיות מדיטטיבית.
הלכנו בלי לשים לאן ואפילו בלי להתלבט יותר. פשוט הלכנו. כשנהיה חם, עצרנו בגלידה הקרובה. כשרעבנו עצרנו לאכול. שתינו מים.
אילו מותגים לובשים בישראל, מה מזג האוויר בקיץ, איפה היינו בעולם, איפה טיילנו בהודו, מה נהיה כשנהיה גדולים, בני כמה אנחנו בכלל.
חלפנו על פני בתים גדולים וקטנים, אחוזות יוקרה חדשות ובתים משותפים מהתכנון המקורי של העיר. לקראת אמצע היום התחושה היתה שהעיר זזה ואנחנו עומדים במקום, כמו לעמוד על מסוע בשדה התעופה.
האם ניתן לומר שמיפינו את העיר מחדש? אם כן, זה האיזור בו העיר נעלמת והחוויה האנושית הופכת למשמעותית. המפגש, המדובר כ"כ בז'רגון האדריכלי האקדמי התהווה מול עינינו. גריד? כנות חומרית? חלל ציבורי? חזית פעילה? עירוב שימושים? כל המושגים מיטשטשים ומתמוססים.
בסקטור 13 האדריכלות הגדולה של המאה העשרים מאבדת את משמעותה לטובת השיחה הבלתי אמצעית.
No comments:
Post a Comment
Note: Only a member of this blog may post a comment.