כחלק מאותה שיח על ספונטאניות, שרון הזכיר את המהלכים קובעי הגורלות של מייק טייסון, אני לא מעריץ גדול של האיש -מוחמד עלי הוא הגדול ביותר לדעתי, אבל הדימוי ששרון נתן הוא בהחלט אחד כזה שאני יכול להתחבר איתו, תמיד הערצתי את היכולת של אומני הלחימה להיכנס ל STATE OF MIND שהוא שונה מזה שאני מכרים בחיי היום יום שלנו, תהליך קבלת ההחלטות במצבי לחץ הוא מדהים בעניי בעיקר בשל העובדה שזהו תהליך שלא נכנע לחוקי ההגיון או למוסכמות שאנו מכרים בדרך כלל, אקטים שהם חסרי כל הגיון אבל ברגע שהם קורים, בדיעבד, זה נראה כמו הדבר היחידי שהיה יכול לקרות, נדמה -לאחר מעשה- שזה הדבר הנכון ביותר לקרות, מכן אני מגיע למסקנה שאנו -אני לפחות- יכול להגיד\לתפוס או להגדיר אקט כספונטאני רק לאחר שהוא נהיה נחלת העבר .
הסמוראי העיוור והתרגילים האלה בעיניים עצומות שעושים בסרטים כמו קראטה קיד או ז'אן קלוד ואן דאם, אפשר להיזכר בכמה סלים מפורסמים של מייקל ג'ורדן - כל זה בהחלט חלק מהעניין הזה. זה כבר נחלת העבר כי השאלה של המהירות היא מרכזית, הרעיון כאן הוא שמשהו הוא אמיתי ונכון כל כך באופן הכי עמוק שיש, שחוש הראייה והמחשבה רק מאטים את הפעולה (כלומר, זה מהיר אפילו ממהירות האור!). מעניין מאוד.
ReplyDeleteהשאלה של העיוורון היא נושא גדול. אם יורשה לי רגע להיכנס לנעליו של עמנואל הלפרין, יש תערוכה שאצר ז'אק דרידה בלובר בשם "זכרונות של עיוור", שעסקה בקשרים בין ציור ועיוורון - יש לי את הקטלוג ואם אמצא אביא אותו.
כדאי להסתכל על האמנות של תמר גטר, שלפעמים מציירת בעיניים מכוסות ומנסה לשחזר את מה שציירה בעיניים פקוחות לפי הזכרון.
המורה שלי פול ויריליו היה נוהג לערוך לנו בסטודיו תרגילים שבהם היינו עושים סקיצות בעיניים עצומות. הוא היה מדבר ואנחנו היינו רושמים. אחר כך היינו מדברים על הדימויים האלה. הוא קרא לזה "דימויים מנטליים" והיה מעודד אותנו לתרגל את הטכניקה הזאת לבד.